אחותי הדסה - נעמי אחימור

לאחר שקראתי את ספר הביכורים של נעמי אחימור "ילדה טובה ילדה רעה", שראה אור ב-2013, לא היה לי צל של ספק שאקרא גם את הספר הנוכחי.

ראשית, הבטתי שוב על הכריכות של שני הספרים הללו. הכריכות כמעט זהות ומזכירות אחד את השני ואת בית יוצרו. שתי הכריכות צבועות בצבע אחד מה שמרמז על שמרנות, צניעות, תום, טוהר וענוותנות.

בכריכה הנוכחית, מציצה דמות מעבר לתריסים שמוסתים על ידה. תפקידם של התריסים הוא להאפיל, במקרה הזה, הדמות פותחת מרווח באשנבי התריסים ומציצה לעולם האור. . .

האם זו דמותה של האחות הדסה? או, האם זו דמותה של תמר? ומי זו תמר, כששמו של הספר נקרא "אחותי הדסה"?

אומנם שמו של הספר הוא "אחותי הדסה", ברם גיבורת הספר היא "תמר לוי".

תמר נולדה לשרה ושמעון לוי, שעלו ארצה מתימן לאחר קום המדינה. משפחת לוי היתה משפחה שמרנית מלווה משלוש בנות: הדסה, תמר ואפרת ושלושה בנים: מנחם, אמנון ועזרא.

בעישון לילה נעלמה הדסה בת ה-13, כשתמר היתה בת שש. בד בבד עם העלמותה של האחות הדסה, שמעון לוי-אב המשפחה, אסר על בני המשפחה להזכיר את שמה.

עמוד 9: "אף מילה, אתם שומעים אותי? אף מילה אני לא רוצה לשמוע יותר בבית הזה."
כך הזהיר שמעון לוי את אשתו וילדיו, אחרי שבתו הבכורה, הדסה בת השלוש-עשרה, נעלמה לבלי שוב.

הדסה, הוזכרה רק על ידי האם, בתפילות שבינה לבין עצמה, וכשאף אחד לא היה בסביבתה.

עמוד 8: "אמה לא ידעה מה קרה להדסה הקטנה ותמר שמעה לחשושים כי אמה חיפשה אחריה בכל השכונות אבל בשקט ובהסתר, חוששת מתגובת בעלה אם יגלה זאת. מדי פעם, במיוחד כשהיתה מתוחה וחשבה שהיא לבדה, שאף אחד לא שומע, היתה ממלמלת לעצמה 'הדסה, הדסה, הדסה...' כמעין תפילה, כאילו רוחה של הבת האבודה תגן עליה. גם תמר ואחותה אפרת הפנימו את הניגון הזה תוך כדי מתיחת הצליל, ועם השנים היה כעין מסורת המבקשת הגנה עליהן, וכשלא היה מקום לתפילה אחרת היו ממלמלות בשקט וברוך, 'אחותי הדסה, הדסה אחותי'"

לאן נעלמה הדסה? למה? מה עלה בגורלה? למה היא נעלמה דווקא בגיל שכל נערה צריכה להינשא ולהפוך לאישה? השאלות הללו ריחפו בעת הקריאה, אבל הן לא היו העיקר. האושיה היתה דווקא תמר, שמפיה מגוללת העלילה.

"הדסה האבודה" היא מטאפורה לאובדן הראיה של תמר. מאידך, תמר היא הדמות שמגוללת בגוף ראשון, את מלחמתה העיקשת, במחלת הניוון המולקולרי בה לקתה.

תמר-כנערה נקרעת בין השמרנות של העדה התימנית ומנהגיה, לבין רצונה ללמוד, ולבלות עם בני כיתתה. באחת הפעמים תמר מצליחה אפילו "לחמוק" לבילוי במדורות ל"ג בעומר, ולבלות עם בני כיתתה. וזה היה מבצע לא פשוט עבורה.

האב שמעון לוי, מובטל, רוב הזמן מעשן נרגילה יחד עם חברו, דומיננטי, שחיי בבועה של עצמו, וחושב שנשים לא מחליטות, הן אמורות לבצע, לייצר ילדים, ולטפל בתחזוקת הבית.

תמר, מצליחה בדרכה שלה, להסתיר ממשפחתה את העובדה, שהיא גם עובדת בניקיון כמו האם, ולוקחת על עצמה עוד בתים. לא רק כדי להביא כסף הביתה, היא רוצה ביתרת הכסף לרכוש בגדים משלה, ולא להתלבש בבגדים ש"הגברת" נתנה לאם שמנקה את ביתה.

בבית הספר היא מנסה להסתיר את העובדה שאינה רואה, ולעזרתה מופיעה דמותה של ורדה שמקריאה לה את החומר הלימודי.

בכל יום שחולף על תמר היא מוטרדת, מהעובדה ש"אובדן הראיה" יהווה לה מכשול לקידומה בלימודיה, בעבודתה, ובוודאי בקשרים עם בני זוג.

זהירות: ספויילר... אני משערת שלא לחינם בחרה נעמי אחימור את השם "תמר". זוכרים את הסיפור המקראי על אמנון ותמר? (שמואל ב' פרק יג')

דמותה של תמר מעוררת את הערצתו של הקורא. למרות התדרדרות הראיה, תמר אינה משנה את מטרותיה, ההיפך היא סוללת את דרכה אט אט, בין השיחים הקוצניים, לעבר יעדיה, ונלחמת על עצמאותה.

לאורך העלילה מתוארת תמר, כאישה פצועה הנאבקת בחינוך נוקשה, כדי להגשים את חלומה בעולם עטוף סודות ואפל.

להזכיר, אלה ימים שהטלפון הנייח נמצא בביתם של יחידי סגולה. זו היתה חוליה היסטורית של ימי ראשית המדינה, ובימים שהטרדה מינית ואונס, נחשבו לבושה וכלימה. תקופה שהכל מותר, ומאידך אבוי מה יגידו השכנים. בנוסף השנים המגוללות כאן, הם אמצע המאה הקודמת, כשהאמצעים הטכנולוגים היו מוגבלים. מי חשב אז על ניתוחים בלייזר, עדשות מגע או משקפי מולטיפוקל?

אהבתי את המטאפורה בעמוד 124 כשהמורה פנתה לתלמידים להכין חיבור: "תאר כיצד נראה בערב אור פנס רחוב מרחוק."

איזה שיעורי בית קלים, עלצה תמר אך התוצאות דיברו בעד עצמן...

הילדים תיארו את אור הפנס ברור, חד וממוקד ומה תמר אמרה למורה? עמוד 125: "..מרחוק לא רואים שום פנס, רק אלומת אור ללא גבולות, לא מוגדרת, מפוזרת, בצבע צהוב, כתום."

כבספרה הקודם, גם כאן נעמי אחימור, מגוללת עלילה חושפנית עם אלמנטים מציאותיים מול בדותא. שני הספרים יחדיו וכל אחד לחוד עוסקים ב: מרדנות, נשים בחברה פטריארכלית, עוצמה, סודות ומאבקי תקווה.

אני קצת "התבלבלתי" עם הגברים שנקראו "יוסי", אך התעלומה קיבלה את פתרונה לקראת סופו.

הכתיבה של נעמי אחימור טובה, נוגעת, מרגשת, מעניינת ומרתקת, אם כי בספר הנוכחי מצאתי אותה פחות מהודקת מספרה הקודם.

בשורה התחתונה: כנגד כל הסיכויים.

מומלץ במיוחד לקהל קוראים שאוהב להציץ לתקופה של ראשית ימי המדינה, מסורת ומנהגים של אז...

קריאה מהנה

לי יניני
פרוזה-מקור, הוצאת טוטם, 259 עמודים, שנה: 2016

כריכה אחורית:

ברומן החדש, "אחותי הדסה",לא חוששת הסופרת נעמי אחימור לכתוב על הבושה והכאב שהם מנת גורלה של חברה מסורתית, ושל אישה שטעמה מן הפרי האסור. "אחותי הדסה", הוא רומן מרתק המספר את סיפורה של תמר לוי, נערה ואישה צעירה הנלחמת על אהבה ועל עצמאות בכל כוחה. לתמר אין סיכויים פעמיים: ראשית, היא בת למשפחה תימנית שמרנית בעשור הראשון של המדינה, ושנית – היא הולכת ומתעוורת, אף שהיא מסתירה זאת בתחכום ובמאמצים כבירים. הישרדות? שיעור בגוונים של אור וחושך?

מאבקה של תמר על מאור עיניה, הוא בעצם מאבק נגד הציות העיוור שכופה המסורת הפטריארכלית, מאבק המסתיים בניצחון הגדול שמדליק מעט אור בחושך המתקרב.

זהו ספרה השני של הסופרת נעמי אחימור, אחרי "ילדה טובה, ילדה רעה", שגם בו תוארו עולי תימן בעשורים הראשונים למדינה. גם כאן אחימור מציירת ביד אמן סיפור שנמתח בין עדינות לכוח, ובכישרון וראייה חודרת היא טווה לנגד עינינו חיי נשים ונערות באותן משפחות אשר מגששות באפלה, בסבך קשיי היום יום.