זאב בודד בירושלים - אהוד דיסקין

"זאב בודד בירושלים" הינו אחד הספרים הטובים שקראתי לאחרונה, ולכן אני לא תמהה על כך שהוא רב מכר. באמת קסם של ספר שמתאים לקהל קוראים מגוון.

בחלקו הראשון הסיפור נע על שני צירי זמן, ובהמשך על ציר זמן אחד בשילוב הבזקים ופזילה לעבר.

לדעתי, עריכת הספר מצויינת עם פרקים מסודרים וערוכים כרונולוגית לתקופה, בליווי קפיצות משומנות וחלקות היטב בין עבר להווה.

אהוד דיסקין בחר לפתוח בראש כל פרק, בשורה מתוך שירים כגון: שירי הפלמ"ח, הפרטיזנים, הימנונים של מחתרות, שפעלו לפני קום המדינה, ומשוררים ידועים: חיים נחמן ביאליק, אברהם (יאיר) שטרן ועוד.

כמעט ואין קשר בין השורות הללו לתוכן הפרק, אך יש להן שייכות לכל העלילה.

אהבתי את השורה שנבחרה לפרק הראשון: "את אור היום הסתירו שמי העננה", מתוך שיר הפרטיזנים של הירש גליק. בפרק הסיום אהוד דיסקין בחר שורה, מתוך שירי הפרטיזנים "זה יום נכספנו לו". בהחלט, משפט אופטימי המעיד על מישנתו של הסופר.

בעת הקריאה, עלו לנגד עיניי סצנות של סרטי אקשן וביון. לא ייאמן שכאלה פעולות בוצעו לפני קום המדינה, גם אם חלקן לא היו ולא נבראו. אין לי ספק, שבמציאות היו פעולות שנדרש להן אומץ רב, ורק על כך אני מורידה את הכובע, ולא רק אני...

העלילה מתחילה בפברואר 1946, בירושלים בשלהי השלטון המנדטורי.

וכך זה מתחיל...הדבר האחרון שסרג'נט ג'ון רצה עכשיו, זה להתנתק מגופה של שרה, ולצאת לקור הירושלמי בשעת בוקר חשוכה. אם היה יודע מי מצפה לו בקוצר רוח, בוודאי לא היה נוטש את המיטה החמה.

מי שארב לסרג'נט ג'ון, היה דויד גבינסקי בן ה-22 שהתנחם במחשבה, שבעוד זמן קצר ג'ון יבלה בעולם שכולו רע, והוא עצמו ישוב למיטתו החמה.

ג'ון שירת ב-CID – יחידת מודיעין של משטרת המנדט הבריטי. במסגרת תפקידו היה עליו לאתר את מיקומם של פעילים מארגוני המחתרות היהודים.

מי הוא דויד המכונה "זאב בודד"? דויד נולד בבלארוס והיה הבן הצעיר. אחיו ואחותו עזבו את בית ההורים, וחיו להם חיים עצמאים. אביו ניהל את תחנת הקמח, ואימו היתה לעקרת בית ובשלנית מצויינת.

ב-27.8.1945, כארבעה חודשים לאחר שהגרמנים הובסו באירופה, דויד הפרטיזן הפליג ישירות ממינסק דרך בארי שבאיטליה, בדרך לא דרך לארץ, ונחת בשכונת "כרם אברהם" בירושלים.

את שושנה שאיבדה את כל משפחתה, ועברה התעללות מינית, הכיר במכולת השכונתית, והיא שבתה את ליבו... רומן או לא רומן?

שושנה עבדה כמלצרית בקפה "פינסק" בירושלים, שהיווה מקום מפגש לקצינים והחיילים הבריטיים. היות ודויד היה מחוסר עבודה, היא הציעה לו להצטרף אליה, ולעבוד עימה באותו בית קפה.

בגלל היחסים האפטלוניים עם שושנה, שנבעו עקב פחדיה וחרדותיה למגע, דויד הרגיש את עצמו חופשי לפתח מערכות יחסים עם נשים אחרות, ואת "החוסר" מילאה חנה.
חנה נשואה לאברום ששימש כשוטר סמוי במשטרה הבריטית. בד בבד עם "העמקת היחסים" בין חנה לדויד, הקשר הורחב למעגל רחב יותר עם בני הזוג, וגרר מפגשים קבועים של ארוחות בוקר. המפגשים המשותפים בין בני הזוג, היו סיפור כיסוי ו"עטיפה יפה", לרומן שהתרחש בין חנה לדויד. מה עוד שהקירבה לאברום סייעה לדויד, כשבמיוחד דויד דגל בלחימה עצמאית, עד כדי כך שלעיתים הפכה אותו לדמות "ללא אנושית".

היחסים האפטלוניים עם שושנה נמשכו זמן מה, עד שלתמונה נכנסתה דמותה של בריגיטה, שהפכה לאוזן קשבת למערכת הזוגית ו"לדמות הבוגרת". לא רק נפשה הפגועה של שושנה הונחה על כף המאזניים, אלא גם דמותו של דויד, שאיבד את אחיו, אימו ואביו, שהיה דמות דומיננטית בחייו של דויד. מלבד משפחתו דויד איבד את לאה הפרטיזנית, שאהב מאוד ונהרגה ממש מול עיניו. כל האירועים הללו הותירו פצע פתוח בליבו של דויד, אך הוא לא דיבר עליהם.

דויד שרד את מלחמת העולם השנייה ונלחם כפרטיזן, אך נותר מתוסכל. הוא הגיע לארץ המובטחת, ופגש כאן את אכזריות הבריטים ליהודים. הציקו לו בעיקר המחשבות על היהודים, שנותרו במחנות העקורים וששערי המולדת נינעלו בפניהם. לאור העובדה הזו, הוא חש מחוייבות להיאבק בהתנכלות הבריטית, ולדבריו עד שלא יוקם "הבית הלאומי", הוא מוותר על רצונו להשקיע בעצמו, אלא התכוון להילחם עד שתושג מטרתו.

בצל מערכות היחסים, דמויות נוספות וסיפור האהבה המיוחד בין שושנה לדויד, העלילה מגוללת את החיים בירושלים ובארץ בכלל, בשילוב אירועים ועובדות היסטוריות.

אהבתי לקרוא את הפרקים שעסקו בפעילות המחתרות: הפלמ"ח, ההגנה, האצ"ל, הלחי, תנועת המרי העברי לצד שמות של אישים ידועים כמו: מנחם בגין, דוד בן-גוריון, יצחק שמיר, אברהם שטרן, זאב ז'בוטנסקי, אברהם שלונסקי, מיכאל אשבל, דב גרונר, חיים נחמן ביאליק ולאה גולדברג.

אהוד דיסקין מיזג פעולות מבצעיות של המחתרות, ואירועים היסטורים בעלילה כגון: התקיפה על תנועת הרכבות בין לוד ליפו, לוד חיפה וירושלים. פעולת ליל הגשרים המפורסמת שהתבצעה בלילה שבין ה-16 ל-17 ביוני 1947, הפריצה למלון הירקון וחטיפת חמשת הקצינים הבריטים, השבת השחורה (מבצע ברודסייד), הפלישה לכלא עכו ב-4.5.1947 ע"י האצ"ל לשחרור לוחמי מחתרת כלואים ועוד.

ה- Trigger של דויד היה: "כל יום עלול להיות היום האחרון".

למרות כל ההצעות להתגייס לפעילות מחתרתית, דויד דגל בפעילות עצמאית, אך שמר על קשר עם אנשי המפתח, וריכז את כל מאמציו לפעילות אישית נגד הבריטים. "אמנם אני בודד, אני נחוש, ותיק ומנוסה, ויש בידי לפעול להמאסת ארץ-ישראל על הבריטים, כך גם אסייע לארגוני המחתרת, אפילו ללא ידיעתם." (עמוד 94)

ניכר שאהוד דיסקין ערך עבודת מחקר מצויינת, והשילוב בין ההיסטוריה לרומן, הפך את העלילה למסקרנת ומרתקת כאחד.

הכתיבה פשוטה, הדוקה, גמישה ועם מגוון דמויות ללא פאתוס לצד רומן שנבנה אט אט ובקסם מיוחד.

ברור שאחרי שסיימתי לקרוא את הספר, ואף תוך כדי קריאה פניתי מספר פעמים לדוד גוגל, נכון? איך אפשר שלא? אין כמו ספר שקוראים ולומדים ממנו עוד ועוד. נכון, שהדמויות בדיוניות, והסיפור חיים אולי לא היה, ויש לא מעט דידקטיות בכתיבה, אך זה כל היופי של הספרות... וכן, אהוד דיסקין בהחלט מנצל את החופש הזה. למה לא?

לא נותר לי מאשר להמליץ בחום רב, ולדעתי היא הספר מתאים ככפפה לקהל הצעיר והבוגר כאחד.

בשורה התחתונה: "אין לנו ארץ אחרת".

לי יניני

נ"ב:
באחד הראיונות שהופיע באחד העיתונים אהוד דיסקין אמר:

"יש לי דעה קצת שונה. אין דבר כזה שהכול בסדר והכול יופי. הצרה של היהודים היא שאנחנו תמיד מתרכזים בבעיות ובצרות.

קישון כתב שהוא מקנא בערבים, כי אם הם מפסידים במלחמה, הם עצובים שבוע, ואחרי זה חוזרים לשמור ומספרים שהם ניצחו.

יהודים מנצחים במלחמה, שבוע הם שמחים, ואחר כך הם נכנסים לדיכאון ומחפשים מה לא היה בסדר.

זה לא רק במלחמות או במדינה. זה בכל דבר; עם בני זוג, חושבים שהוא נהדר ואז מחפשים מה לא בסדר; נכנסים לבית חדש ואז מתחילים לחפש את הפגמים.

זה האופי שלנו. אותו דבר קורה במדינה"

זה אהוד דיסקין אמר לא אני...